ראוי לציין כי לא כל ערביי חברון נטלו חלק ברצח, והיו אף כאלו שפעלו להזהיר את היהודים והגנו עליהם בגופם ממש. אבל הם היו מעטים, בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. והכלל היה נחוש בדעתו לרצוח כל יהודי שנקרה על דרכו.
טבח חברון לא התחולל במקרה, ולא היה תוצאה של שלהוב יצרים מקומי ורגעי. הוא היה פרי של תכנון ערבי מוקדם ומדוקדק ושל שיתוף פעולה בריטי. לרצח קדמה הסתה ערבית מאורגנת היטב (על פי "ספר ההגנה"). ימים רבים לפני הטבח קראו מנהיגי הערבים מעל דפי העיתונים, במסגדים ובשאר אמצעים לרצוח ביהודים. במקביל מנעו הבריטים מן היהודים - ששלומם לא היה בראש מעיניהם - להחזיק נשק, ואף החרימו אותו מאלו שהחזיקו בו ברישיון. ליהודים בעיר שחששו לביטחונם, הבטיחו השלטונות כי לא יאונה כל רע אם יישארו ספונים בבתיהם (על פי זאבי). יש להניח, כי גורמים בשלטון הבריטי קיוו להפיק רווחים פוליטיים ממסירת היהודים לידי הערבים. הקרקע אם כן הוכנה היטב לרצח.
הנחות היסוד הכוזבות קמות לתחייה
עם חורבן היישוב היהודי בחברון קרסו שתי הנחות יסוד של היהודים בארץ ישראל: אחת, בדבר כוחן של ערובות ביטחון מטעם זרים, והשנייה - בדבר סובלנותם של הערבים ונכונותם לחיות בשלום לצד היהודים. טבח חברון ומעשי הרצח הרבים ביהודים שבאו בעקבותיו - לא היו הפתעה. מאז חורבן בית שני ויציאת מרבית העם לגלות, נרדפו יהודים על ידי שכניהם בכל קהילותיהם ברחבי העולם. מרוסיה במזרח אירופה ועד אנגליה במערבה, מאירופה הנוצרית ועד האימפריה המוסלמית - לא הצילו חיים משותפים, שמירה על החוק וכניעות לשלטונות, את היהודים מגירוש, שוד, אינוס ורצח על ידי שכניהם הלא יהודים. זאב ז?בוטינסקי, שעיניו היו בראשו, התריע והזהיר ללא הרף נגד אמונה נאיבית בהנחות כוזבות אלו, בין השאר במאמרו "קיר הברזל" (1923).
המסקנות שהסיקו היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל הצעירה, מן הטבח בחברון ומן המאורעות ביהודי הערים המעורבות, התבססו על היגיון צרוף: ראשית, אין מנוס ליהודים מלהסתמך בלעדית על כוחם, ואין להגיע למצב שבו ביטחון החיים היהודיים יהיה בידי זרים (ומכאן נובעים עוצמתו וייחודו של צבא ההגנה לישראל כאמצעי האולטימטיבי להגנה על המולדת); שנית, יש הכיר בכך שפני הערבים ביחסם לקיום היהודי הלאומי בארץ ישראל אינם לשלום. זוהי המסקנה המתבקשת לנוכח השלילה הנמרצת שבה מתייחסים התנועות הלאומיות של הערבים ומוסדותיהם הדתיים המובילים לזכותם של היהודים על ארץ ישראל, כשהגורמים הדומיננטיים בתוכם - דוגמת האחים המוסלמים, חמאס וחיזבאללה - אף שוללים את עצם זכות הקיום של יהודים על אדמות אלה. הבנה זו של כוונות הרצח של הערבים תורגמה במשך שנים רבות להתעקשות ישראלית על הכרה ערבית בזכות היהודים למדינה יהודית בישראל כתנאי לכל משא ומתן לשלום, ולעמידה על העיקרון של גבולות בטוחים בעלי עומק אסטרטגי, תוך קיום התיישבות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל. למותר לציין, שאף גורם ערבי לא קיבל עד היום עקרונות אלו.
כיום, 80 שנה לאחר טבח חברון, דומה כאילו ההיסטוריה חוזרת: שוב קמות לתחייה שתי הנחות היסוד הכוזבות שקדמו לטבח חברון. כמו בימים ההם, עומד מולנו ממשל (לא ממש ידידותי) של מעצמה זרה, הפעם ארה"ב של אמריקה, ומבטיח לנו, היהודים, ערובות ביטחון ומטרייה של הגנה אסטרטגית, בתמורה לנטילת סיכונים חמורים לביטחוננו. ובין היהודים יש מי שאכן מאמין לו וקורא לממשלת ישראל ליטול סיכונים אלו. שוב מנסים גורמים בקרבנו לפתות את הציבור באמונה הנאיבית בכוונות השלום של הערבים - אלא שהפעם מוכוונת אמונה זו ומופצת על ידי גופי תעמולה (דוגמת הקרן החדשה לישראל וארגון "שוברים שתיקה") במימון אירופי שמקורותיו בלתי ברורים. אלו מנסים - בחסות כנסים, גופי "חשיבה" ומחקר, פעילויות "תרבות", עיתונות ופובליציסטיקה מגויסות ותנועות חברתיות שונות - לשכנע את הציבור היהודי בארץ, כי הצהרות הערבים בדבר שאיפתם להשמיד רוחנית ופיזית את המדינה אין בהן כל ממש, וכי קורבנות הסכסוך הם דווקא הערבים, החיים "בצל כיבוש אכזרי" בעל מאפיינים "נאציים". כאילו לא היו כאן פיגועי טרור מחרידים לפני ובעיקר אחרי הסכמי אוסלו, וכאילו לא הופגזו תושבי הנגב המערבי כמעט מדי יום על ידי "שוחרי השלום" מעזה המשוחררת.
האם שכחנו את לקחי טבח חברון? האם שוב נפקיד את הגנתנו בידי זרים? האם שוב נסרב לראות את המציאות כפי שהיא ונתכחש לעובדות, המעידות כי העולם הערבי, לעת הזאת, אינו מוכן לחיות עימנו בשלום?
תמונה אחת, יותר מכל תמונות הזוועה של הנטבחים והפצועים בחברון, אינה מרפה ממני. זוהי תמונתו של התינוק היתום, שלמה סלונים. מעיניו נשקפים אימה ופחד. אלו הן עיני ילד קטן שהוריו נרצחו לנגד עיניו. ילד שנותר לבדו בעולם, בלי אבא ואמא, אחים ואחיות. המבט של שלמה סלונים התינוק הוא מבט מוכר. ראינו אותו בעיני הילדים היהודים ששרדו את השואה ובעיני היתומים היהודים, שנותרו בחיים לאחר שהוריהם נרצחו בפיגועי טרור.
המבט הזה עולה בעיני רוחי בכל פעם שאני מביט בבני הקטן, ואני מאמין שאיני היחיד שחש כך. לא הייתי רוצה שמבט כזה של אימה ופחד יעלה אי-פעם בעיניו. לא הייתי רוצה שייזרק לעולם קר ומנוכר, מפני שהוריו לא השכילו להבטיח את קיומם ואת קיומו, וסמכו על זרים שיעשו זאת. בידינו ובידי מנהיגינו הנבחרים לדאוג לכך שלא יהיו יותר שלמה סלונים קטנים נוספים. זוהי ההצדקה היסודית ביותר לנחיצות קיומה של מדינת ישראל חזקה, בוטחת בעצמה ועצמאית - מדינת היהודים.
מרצה וחוקר של מדיניות חינוך. מלמד במכללת ספיר. מתגורר במבועים שבנגב הצפוני. נשוי ואב לשלושה ילדים. ד"ר במדיניות חינוך (Anglia Ruskin University). תחומי מחקר: מדיניות בחירת הורים את בית הספר של ילדיהם ושווקי חינוך.
